עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
Should I?
24/02/2018 21:38
K42
שוב כותב. שוב לחינם. הכל בפנים סוער ואני צריך פורקן.

תכלס זה הפחד. הוא לא מציץ הרבה, אבל כשהוא כאן אז הוא בועט וחי, יישות בפני עצמה.
להוציא את זה עכשיו? ממש כאן? טוב אז ספויילר אלרט - אני פוחד להיות לבד. כמה בנאלי זה נשמע, נכון?
אני לא אוהב בנאלי. אני לא רואה את עצמי כאחד כזה. אפילו עושה מאמצים כדי להימנע מזה, אבל זה תמיד יגיע מתי שהוא.
כולם אומרים לי שאני חכם, שיש לי שכל, שאני אינטיליגנט. אז למה אני מרגיש כל כך מטומטם לפעמים? למה תמיד יש לי את החתיכה החסרה הזו שכולם יודעים להתמודד איתה ורק אני לא?
אני אדם חברותי. קצת מוזר אבל יודע את הגינונים של "שלום מה שלומך?" "בסדר מה נשמע?" "איך אצלך?" "מעולה, ואתה?" וכו' וכו'.
יודע גם לעשות קצת שיחה, לא הרבה אבל מה שצריך. אני לא עושה סמול טוק הרבה, זה משעמם אותי, אבל מסתבר שהחיים שלנו בנויים סביב זה. לא רק החיים, גם הציפיות, האכזבות וגם האהבות. הכל נע מסביב לדיבור התפל, העקר. זה שלא נשאר ממנו כלום שנייה אחרי שנגמר.
אני יודע לחלוק, פשוט לא חושב שזה רלוונטי אם אין לזה פואנטה, ואם הפואנטה היא איזה שהוא אינטרס כדי להשיג משהו, הצורך שלי בזה יורד דרמטית. אני לא אדם אינטרסנט, גם אם זה עולה לי, וזה עולה.
מעולם לא הצלחתי לקרוא אנשים, אני ממש גרוע בזה. על אחת כמה וכמה נשים, אוי נשים, כמה שאני כושל שם.
אם את לא מפגינה עניין אני לא אפנה, וזו בעיה כי הן מתוכנתות לא להפגין עניין. בגלל זה אני לבד, בגלל זה אני בודד, בגלל זה אני פוחד.
עכשיו עוד יותר. רצה הגורל ומצאתי עצמי בעבודה בחו"ל, עושה את מה שאני עושה הכי טוב, ללמד (מסתבר). אף פעם לא למדתי את זה, בא לי טבעי. אולי בגלל זה אני חזק שם, אבל זה בין הדברים הבודדים שאני חזק בהם.
זה כאילו המודעות העצמית המוגברת שלי שמה לי רגל בכל הזדמנות שיש לה. לפעמים אני חושב שהאני הקודם, הילדותי, הנבער, הפזיז היה טוב יותר ממני היום, והיה מצליח להשיג תוצאות יותר טובות. לפחות בכל הדברים שחסרים לי עכשיו, כמו אהבה, אמפתיה, חום, קרבה, אינטימיות, מישהי לחבק בלילה, לחלוק איתה את היום, לשמוע את קולה המנחם ולדעת שכשאני חוזר הביתה אחרי מסע ארוך היא שם לחבק אותי וללטף את הקרחת על ראשי.
מטופש אני יודע.
אתה על הגל, מכל המרצים בארץ בחרו אותך, ראו אותך מלמד ואמרו "אותו אני רוצה שם". למרות שזה עבודה של גדולים, למרות שאני מרגיש שאני נועל נעליים גדולות למידה שלי, למרות שהמרצה השני שנמצא כאן איתי נראה שמסתדר בלי שום עניינים אישיים בעייתיים כמוני. 
אז למה עכשיו? מה קרה פתאום? היית מאושר לפני רגע ועכשיו אתה רגע לפני התרסקות. התורן נשבר והספינה שוקעת, אני נאחז בקורה תומכת ומקווה שזה יהיה מהיר. מאנה דיפרסיה או סתם חוזר איזון הורמונלי? למה אני כזה סנטימנטלי? אף פעם לא ראיתי עצמי ככזה, אבל מסתבר שאני לא מכיר את עצמי היטב כפי שחשבתי.
אני תמיד מדמיין אותה, עם הריח הנפלא של השיער שלה מקיף אותי, מגע ידה הרך מלטף את עורי ומרגיע את העקצוצים שבאים בתדירות גבוהה מדי. מילותיה כמו קרח למוחי הקודח, לוחשת לי כמה היא אוהבת ורוצה, עורגת ומחכה שרק אבוא ואחבק אותה חזרה. החום והרוגע שמגיע כשאני מחבק אותה חזק, כמעט מוחץ אבל עוצר בדיוק לפני, כי אני רוצה להרגיש אותה הכי חזק שאפשר, אבל שעדיין יהיה נעים ונהדר. היא מחבקת חזרה ולא רוצה לעזוב, גם כשהחיבוק מתחיל להיות ארוך מדי, היא רק מהדקת את זרועותיה סביבי ולא רוצה לעזוב. אני לא רוצה שתעזוב. אני רוצה שנמשיך להיות מחובקים ככה המון, נלך ביחד כמו דובים ביער אל המיטה וניפול אליה כמו גוש בולי עץ עם 8 גפיים, המלופפים אחד סביב השנייה. במיטה אני מסניף אותה, נושק לצאוורה וטומן ראשי בשקע שבין הראש לכתף בזמן שהלב שלי גדוש ועומד להתפוצץ. ככה אנחנו נשארים, בלי מילים, רק התחושה הזו של השייכות והצורך, מים ושמן שהוסיפו להם טיפה של סבון ועכשיו הם לא יכולים להיפרד גם אם ירצו.
אני מנסה למצוא פיתרון לא שגרתי עם כלים שגרתיים שאין לי מושג איך לעבוד איתם. בזמן שלאחרים הכל ברור ומובן אני צריך מדריך צמוד וספר הוראות כדי לתרגם את מה שאני רואה למשהו יעיל שיניב לי פרי. זה כמעט אף פעם לא קורה, והכמעט שם רק כדי לוודא. דיי בטוח שזה אף פעם לא קרה.
כשאני חושב על זה יותר העיניים שלי מצטעפות, אבל כמעט אף פעם אין דמעות, רק בסרטים של דיסני או בפרקים רגשיים של סדרות שכבר ראיתי, וזה תמיד כשאני לבד, כשאין אף אחד. אוי ואבוי אם יראו אותי מזיל דמעה על דבר כל כך מטומטם. אני לא ארשה לעצמי להפגין כזו רמה של תת-רמה. אבחון עצמי אומר לי שאני מזיל דמעה על דברים פשוטים שכאלו כי הם מזכירים לי דברים מורכבים שקורים לי, ואם רק הייתי יכול לפשט אותם ולתת לעצמי את החופש להרגיש אולי היה פשוט יותר. אבל כמו שאמרתי, אני לא אוהב בנאלי.
רק על עצמי לספר ידעתי, אבל הייתי שמח אם הייתי מכיר גם אחרים, רואה איך הם מגיבים וחושבים למצבים האלו שעבורי הם בלתי אפשריים. לפעמים אני חושב על מה אני צריך לעשות כדי לגרום לזה לקרות ורק המחשבה עושה לי כאב ראש עצום. כל הטפשת הזו בשביל כלום. כל המשחק והעמדת הפנים, כל הפוליטיקה והדיבורים. בלה בלה בלה את יפה, בלה בלה בלה מחמאה. אתן באמת כאלו תמימות? נופלות לרגליהן של מילים שטחיות? רואות רק את מה שרוצות לראות, לא עושות מאמץ להסיר את הלוט?
כמובן, אתן לא צריכות להתאמץ. חיים שלמים לימדו אתכן להיות נסיכות, לחכות לאביר על הסוס שיבוא ויסחף אתכן אל עבר השקיעה. אני אביר בלי סוס, מאמין שאת הדרך צריך לפסוע יחד, לא לרוץ. לא רוצה לקבוע עבורכן, לתת לכן את המקום להביע את שלכן. אבל אם אני אשאל "אז מה את רוצה לעשות?", זה יעיד על חוסר החלטיות, או, רחמנא לצלן, חוסר גבריות. גבר צריך לקחת אותה ביד ולהוביל, הוא יודע יותר טוב ממנה מה היא צריכה, או לחלופין צריך לדעת מה היא רוצה. גבר לא שואל, גבר עושה. אבל אני עובד עם מה שיש מולי, לא ממה שאני ממציא מתוך ראשי.
הבדידות מאכלת, היא נוגסת אט אט. לא מורגשת כמעט. ואז מגיע רגע שאתה מול עצמך, אין יותר דברים או מעשים, זה אתה. כשזה קורה הכל מתחיל לצוף, ואז אתה רואה את הקורוזיה שפושה בגוף. אתה שם לב שהביסים הקטנים שהבדידות נגסה, כמו דגים קטנים בבריכה עוד יותר קטנה, אבל כשזה לאורך זמן זה מתחיל להגיע כבר לעצם. העצבים חשופים והכל בוער, חוגת הכאב על 11 וקשה להנות מהרגע כשאתה לא חלק ממנו פתאום.
אין זמן, צריך ללכת. קמים מחר מוקדם, מנערים את הבדידות מהעיניים ויאללה לעניינים. באנו לעשות כאן עבודה ונעשה אותה עד הסוף המר. לפחות כשאני עובד כל העסק המלוכלך הזה נטחב עמוק אל מתחת לשטיח, שם הוא יישאר עד הפעם הבאה שלא תהיה לי הסחת דעת. זה גרוע יותר עכשיו כי אפילו לסמם את עצמי אני לא יכול, לא כאן, לא עכשיו. אולי כשאחזור לארץ. עד אז אני עם האמת העירומה, וזה העירום היחיד שחולק איתי את החדר.
כל החברים שם, כל החיים שם ואני פה יוצר משהו שמעולם לא חשבתי שאעשה. זה מדהים, סוריאליסטי, לא נתפס בכלל. אני הולך כאן ברחובות וצובט את עצמי לראות אם אני חולם. אבל בין כל ההוד וההדר, בין הפלא והפליאה, ביני לבין עצמי כל מה שאני רוצה זה להיות שם חזרה בזרועותיה, מחובקים חזק ולא מרפים, גם אם יבוא אלוהים.
0 תגובות